טיפול במחלת לב איסכמית

גישה טיפולית במחלת לב איסכמית

עיקר הטיפול במחלה איסכמית היא תרופתית. רק חלק קטן מהחולים במחלה איסכמית יזדקקו לטיפול התערבותי (צנתורי או ניתוחי). הטיפול כולל תרופות למניעת התקדמות טרשת עורקים (סטטינים להורדת כולסטרול), טיפולים ביתר לחץ דם וסכרת. בנוסף ישנם תרופות המקלות על תסמינים של אנגינה פקטוריס במספר מנגנונים, כגון תרופות החוסמות קולטנים של אדרנלין מסוג בטא (beta blockers) המפחיתות את תצרוכת החמצן של שריר הלב וניטרטים שמרחיבים כלי דם.

ישנן מספר אינדיקציות לצנתור לב. באופן כללי אנשים הסובלים מאוטם לבבי חריף ("התקף לב) נלקחים מיד לצנתור על מנת לפתוח בצורה מיידית חסימות חריפות בעורקים הכליליים. בנוסף ישנם מצבים רבים בהם מומלץ על צנתור לב, למשל כאשר ישנם תסמינים מגבילים שאינם מגיבים מספיק לטיפול תרופתי או כאשר יש עדות בבדיקות לא חודרניות (כגון מיפוי לב או אקו מאמץ) לנוכחות איסכמיה נרחבת של הלב. בכל מקרה, חשוב לעבור הערכה אצל קרדיולוג בעת הופעת תסמינים החשודים למחלת לב איסכמית. הקרדיולוגים בצוות של קרדיו-טים מנוסים ביותר בהערכה של מחלת לב איסכמית ועומדות לרשותם בדיקות מתקדמות להערכת קיום המחלה. במידת הצורך קרדיולוגים מצוות קרדיו-טים המומחים בצנתורי לב יוכלו לבצע את הצנתור הכלילי בטכניקות המתקדמות ביותר.

צנתור לב מתחיל כצנתור אבחנתי שבמהלכו מוכנסת צינורית דקה אל תוך אחד העורקים של הגוף, בדרך כלל עורק כף היד (העורק הרדיאלי) או העורק המפשעתי (העורק הפמורלי). דרך הצינורית מוחדר הקטטר שהינו צינור ארוך ודק המוחדר אל מוצא העורק הכלילי ודרכו מוזרק  חומר ניגוד. כל התהליך כאמור מתועד במסרטת רנטגן. התהליך מאפשר אבחון מדוייק של המהלך של העורקים הכליליים וזיהוי אנומליות מולדות וכן של נוכחות וחומרה של הצרויות או חסימות בעורקים הכליליים. כאשר מודגמות הצרויות בעורקים הכליליים ישנם מספר אפשרויות טיפול. חלק מהחולים יזדקקו רק לטיפול תרופתי אולם כאשר ההצרויות חמורות יותר ניתן לפתוח אותם על ידי ניפוח בלון בהיצרות והשתלת תומכן (סטנט) שהינו תומך מתכתי הבנוי כמעין רשת. הסטנט מולבש על בלון ומוחדר בזמן פעולה התערבותית לתוך האזור החולה בעורק. הבלון מנופח והסטנט מוצמד לדופן העורק הכלילי. לאחר מכן הבלון מוצא מהגוף והסטנט נשאר צמוד לדופן העורק.

חברות רבות מייצרות סטנטים אך באופן כללי ניתן לחלקם לסטנטים מתכתיים ללא תרופה (bare metal stents- BMS) ולסטנטים מתכתיים עם תרופה (drug eluting stents-DES) וכן לסטנטים מתכלים. הסטנטים הראשונים שיוצרו, הורכבו מסגסוגת מתכות ללא ציפוי תרופתי. הבעיה העיקרית של סטנטים אלה היתה של הצרות חוזרת (restenosis) בכ- 20-40% מהמקרים שהיה נגרם מגדילה בלתי מ
בוקרת של תאי אנדותל בתוך הסטנט. סטנטים מפרישי תרופה מכילים תרופה המעכבת גדילת תאים ועל ידי כך מונעים את הגדילה הלא מבוקרת של רקמה בתוך הסטנט. כניסת סטנטים מפרישי תרופה הפחיתה במידה משמעותית את שיעור ההצרות מחדש ושיפרו במידה רבה את ביצועי הסטנטים. הסטנטים המודרניים הנמצאים היום בשימוש קליני מדגימים שיעורי הצרות מחדש חד ספרתיים בדרך כלל. כיום קיימים גם סטנטים מתכלים אשר נמסים לאורך הזמן ומשאירים עורק ללא סטנט כעבור כשנתיים. השימוש בסטנטים אלה עדיין מוגבל והתוצאות ארוכות הטווח שלהם עדיין לא ברור. רופאי קרדיו-טים משתמשים בצנתור בסטנטים מהסוגים החדישים ביותר הקיימים בשוק על מנת להשיג תוצאות ארוכות טווח מצוינות.

לאחר צנתור טיפולי עם השתלת סטנט, בנוסף לכל הטיפול התרופתי הקבוע, יש ליטול שתי תרופות נוגדות טסיות, בדרך כלל אספירין ותרופה נוספת דוגמת Plavix או Effient או Brillinta. כל החולים עם מחלה כלילית צריכים גם ליטול תרופה מקבוצת הסטטינים דוגמת Lipitor  או Crestor.